הסיפור שלנו מתחיל מאד רגיל ואפילו די משעמם.
הכרנו בגיל העשרה המוקדמות, התחתנו ישר אחרי הצבא, טיילנו קצת בדרום אמריקה ובגיל 22 התחלנו לשחק באבא ואימא לילדה קטנה ומתוקה. גרנו קרוב להורים, בדירה קטנה וכל שאיפותינו היו למצוא זמן לרגעים משותפים ולסגור את החודש. הימים חלפו, השנים עברו ולמשפחה הקטנה הצטרפו עוד שני בנים. 

דניאל התחיל לעבוד במשרד ראש הממשלה, עבודה עם משמעות ואידיאולוגיה, עבודה מסודרת ויציבה (כלוב של זהב כזה). הרגשנו על גג העולם אחרי תקופה של צמצום ושיחות קבועות עם הבנק. 

בתקופה הזאת חיפשנו לעבור לבית משלנו, בית פרטי עם גינה. כמו שהיינו רגילים כל חיינו. לא יכולנו לחשוב על אופציה אחרת. 

כששמענו שקם ישוב חדש על גבעה שוממה בשומרון, כאשר הכול עוד בגדר מחשבה, עשינו הכול כדי להצליח ולקנות בית על הנייר. 

לא היו לנו חסכונות משלנו (בקושי את המינוס הצלחנו לכסות ביום יום) אז ביקשנו מההורים, מהסבים, לקחנו לא מעט הלוואות (רק כי מנהל הבנק היה חבר של אבא שלי) והצלחנו, בדיעבד, לקנות את הנכס הראשון שלנו. זאת הייתה תקופה לא פשוטה בכלל. נסינו לשדר עסקים כרגיל אבל היינו תחת לחץ נפשי וכלכלי מטורף. העיקר שנגשים את ה”חלום” – בית פרטי עם גינה. לא משנה שבאיזשהו שלב ויתרנו על הגינה והיה לנו בית מוקף חול ובעיקר בוץ אבל העיקר בית ושחשבנו שהיינו מאושרים. 

כשהגיעה ההצעה לצאת לשליחות מטעם העבודה של דניאל, ידענו שההוא שם למעלה נזכר בנו והחליט לזרוק לנו חבל הצלה. ההתרגשות הייתה גדולה וכך גם החששות – רחוק מהמשפחה והחברים, ארץ זרה, שפה חדשה, הכול אחר ומפחיד, אבל היינו במצב שהיינו חייבים להתרחק, לצאת מהמקום של תחרות חברתית “סמויה”, למי הבית הכי יפה, המכונית הכי שווה, הבגדים הכי ממותגים ובעצם היינו חייבים לנשום. 

הספקנו לגור בבית עם ה”גינה” שלוש שנים ואז ארזנו את המעט שהיה, ספרנו שלא שכחנו את הילדים, 3 במספר, תלינו שלט “יצאנו, תכף נשוב” והתחלנו את החוויה של החיים. 

 מבחינתנו השינוי היה אדיר.

 הכול היה לנו חדש, אפילו לגור בעיר לא היינו רגילים. לאורך כל הזמן, מרגע ההודעה, שידרנו לילדים אופטימיות, שזה הדבר הכי טוב שיכולנו לבקש, היינו נרגשים מאד. התחלנו לחפש דברים לעשות בבלגיה, להראות לילדים איפה נגור? ובאיזה ביה”ס הם ילמדו? במקביל דיברנו על הקשיים שיכולים להיות וחיפשנו פתרונות.

הילדים המדהימים שלנו, התמודדו כל יום בגבורה, כל ילד והתמודדות שלו – שחר שלנו שהגיע כשהיה בכיתה ב’, ילד ג’ינג’י אנרגטי ופטפטן לא קטן, לא דיבר חצי שנה בביה”ס, הוא למד את השפה והתרבות והפנים הכול בשקט בשקט עד שהרגיש מוכן. (אבל אל דאגה בבית הוא השלים את החסר…)

עומר הקטן, שהגיע בגיל 3, החליט לא להיגמל עד גיל מאוחר יחסית (אם על כל תחתונים שזרקנו היינו מקבלים אירו היינו עשירים אידיוטים כבר מזמן…) והגדולה, שהגיעה לכיתה ה’, ארזה מזוודה כל יומיים והחליטה שהיא חוזרת לארץ לגור אצל סבתא. התאקלמות קלה סה”כ…אבל די מהר העניינים הסתדרו והילדים ואנחנו הסתגלנו לסיטואציה החדשה.

נחשפנו לחיים אחרים. 

חיינו טוב. התפנקנו, קנינו דברים שבארץ אפילו לא העזנו לחלום. לא יכולנו להיכנס למינוס כי פשוט לא נותנים בבלגיה והצלחנו לשמור על המסגרת הזאת. מסתדרים עם מה שיש. 

בחופשות טיילנו, ראינו עולם, טעמנו, חווינו, צחקנו. ביום יום הייתה שיגרה של ביה”ס ועבודה. היה געגוע גדול למשפחה והחברים, היו רגעי משבר וקשיים כמו בכל דבר בחיים אבל בכלליות היינו מרוצים. הכרנו חברים חדשים שהיוו עבורנו משפחה (במקרה שלנו משפחה- כן בוחרים) חגים וארוחות שישי עשינו יחד ובהם גם מצאנו נחמה. 

השליחות ליכדה אותנו כמשפחה. כמשפחה שומרת שבת, מצאנו את עצמנו מעבירים שבתות שלא נגמרות (שאני כותבת לא נגמרות, אני לא מגזימה עד 23 בלילה בימי הקיץ) רק אנחנו. מדברים, משחקים משחקי קופסא, קוראים ספרים, מתחרפנים, צוחקים, רבים ומשלימים. הבנו כמה הזמן הזה הוא מתנה. כמה זכינו שיש לנו את הזמן הזה להיות. באמת להיות, להקשיב, לדבר, להכיר את הדבר הכי חשוב שיש- הילדים שלנו. 

בשביל הילדים האלה אנחנו עובדים כל כך קשה שלא יחסר להם דבר ובעצם בכך אנחנו מפסידים זמן איתם. גם כשאנחנו בבית הראש כל הזמן עסוק בענייני עבודה או טרוד בדברים אחרים, זה אבסורד.